לזכרו של טל

גן פלא הוקם על ידי טל הלפרין ז״ל, מחנך ואיש חזון, בעל תואר ראשון בחינוך, שעסק בחינוך אנתרופוסופי קרוב ל-20 שנה.

טל הקים את הגן ויחד עם נטלי, אחותו, החל להגשים את החזון החינוכי המיוחד לו:
גן שיהיה כמו בית לילדים ולעובדים בו.
גן שיוכל לשלב בתוכו ילדים עם צרכים מיוחדים.
גן שיהיה מרכז ללימוד רוחני בשעות אחר הצהריים ויזמין אליו אנשים מהגיל השלישי שיוכלו ללמד את הילדים והעובדים מלאכות יד שעומדות לעבור מהעולם.

תוך כדי עבודתו כמחנך יזם והפיק את תרגום הספר ״הינך המחנך הראשון של ילדך״ שנכתב על ידי רחימה בולדווין – מיילדת ואשת חינוך אנתרופוסופית שחיה בארצות הברית. הספר ניתן לרכישה בגן. והוא מומלץ מאוד להורים לילדים בגיל הרך.

טל חלה בסרטן בגיל צעיר ולמרות המחלה המשיך לעבוד כמיטב יכולתו עד שגופו לא איפשר זאת יותר. בשנותיו האחרונות חלם לפתוח גן נוסף – גן יער שיהיה מרחב מרפא לילדים ומשפחות החיים בעיר הסואנת.

טקסט שכתב טל בשנים הראשונות להקמת הגן:

להחזיר את הילדים לסיני –
מכירים את זה שאתם נוסעים לסיני? והכל פתאום נהיה פשוט ושקט בחוץ ובפנים. הנוכחות גוברת ויש משהו נקי ושליו… ברור שמכירים.

אתמול הייתי בארוע אצל זוג חברים מקסימים , אנשים מודעים ויפים, והכל היה מאוד נעים. רק דבר אחד פגם קצת באווירה. בסלון, כמו בכל בית עם זאטוטים, היו מפוזרים המשחקים של הפעוט. וכל הפעוטות שהיו בסביבה שיחקו בצעצועים. חשבתי לעצמי, למה עושים הכל בצבעים כל כך חזקים. למה הכל חייב לצפצף ולהדליק אורות. אותנו, המבוגרים, זה הכניס להרבה אי נחת. הסיבה האמיתית לכך שאנחנו כל כך רגילים לצעצועים האלה בכל מקום ומתייחסים אליהם כמובן מאליו וכחלק אינטגרלי ונורמלי מהעולם של ילדינו נעוצה אי שם בשנות ה60 במחקר שנעשה על תינוקות בבתי יתומים שלא קיבלו מגע וחום ושום גרוי וכמובן שלא התפתחו כראוי. משם, הדרך היתה קצרה להקמתם של toys-r-us ודומיהם שבאו ״להבטיח״ שלילדינו יהיו מספיק גרויים.

מה שכמובן שכחו לספר לנו, זה שילדים שקיבלו מספיק מגע, חום ואהבה התפתחו באופן נפלא. אבל היום התרגלנו שככה זה, ואנחנו לא עוצרים לרגע לחשוב לשם מה. לא רק שאנחנו ממשיכים לשמן את התאגידים הגדולים , אנחנו מרגילים את הילדים שלנו להזדקק לגרויים קיצוניים.

הפעוט באופן טבעי יכול להסתדר יופי עם סירים, כפות, אצטרובלים, קופסאות ובהמשך עם קצת משחקים פשוטים וקצת בדים. כי הילד בא מסיני. ויש בתוכו את סיני. ואנחנו דוחפים אותו לדיסנילנד.
בהמשך, כמובן הגרויים האלה לא יספיקו ונעבור לסמארטפונים, טאבלטים, מחשבים וכמובן טלוויזיה. כי איך הילד ידע להבדיל בין עכשיו לאחר כך אם לא יסבירו לו את זה ברחוב סומסום…

ואחר כך בגן ובבית ספר יאבחנו כבר ילדים רבים עם הפרעות קשב וריכוז [עלייה של 800 אחוז בשנים האחרונות].

וכמו בצעצועים כך גם לגבי האוכל.

נעזוב לרגע את העובדה שאין באמת ערכים תזונתיים באוכל מעובד ותעשייתי, אבל גם כאן אנחנו מרגילים את ילדינו לטעמים ״אקסטרים״. ומתפלאים אחר כך שהילד יורק את הברוקולי.

מנסיון, אם מתחילים עם הילדים עם ירקות פשוטים ואוכל פשוט בשנים הראשונות ולא חושפים אותם למילקי,דני ,שוגי ועוגי ושאר חבריהם, החיך ישמור את הזיכרון הזה וגם כשהאוכל המתועש כבר יגיע עדיין הילדים יאכלו יפה אוכל פשוט וטעים. לא כמו בתקופה שזה כל מה שהם ידעו, ובכל זאת.

החדשות הטובות הן שזה אף פעם לא מאוחר. ילדים, ככל שהם צעירים יותר הם רכים ופתוחים וגמישים יותר. וניתן לשנות הרגלים יחסית במהירות.

בואו ניתן לילדים שלנו להיות עוד קצת עם המתנה הזו של השקט שהם באים איתו. לא מתוך גישה רומנטית שרוצה להחזיר עטרה ליושנה אלא מתוך ראייה מפוכחת שמכירה בחשיבות העצומה של התקופה הזו של השקט לבנייה של המרכז הפנימי של הנפש. אותו מרכז שיתרום להתפתחותו של הילד לאדם בוגר וחפשי. אדם שמוצא משמעות וכיוון לחייו מתוך עצמו.

בואו לא נחטוף את ילדינו מסיני, דיסנילנד לא הולכת לשום מקום ומחכה להם. יהיה מספיק זמן ברכבת הרים.״

טל הלפרין, 2015

דברים שכתב עליו זיו ברנע, אבא בגן :

״טל ביקש שבפעם הבאה שאני בגן שאחליף איתו מילה.
הגעתי לגן.
הוא ישב ב״אוטובוס״ שבנו הילדים בארגז החול.
הוא היה הנוסע.
ילד בן 4 נהג.
שאלתי: הי טל, רצית שנדבר על משהו?
הוא ענה: עוד שניה, אנחנו באמצע נסיעה.
המתנתי…
3 דקות.
אני עומד בצד,
הוא יושב ושותק,
הנהג נוהג.
לאחר 3 דקות של נהיגה מפותלת בדרכים לא סלולות ומדומיינות, הודיע הנהג ״הגענו״.
טל הודה על הנסיעה, ״פתח״ את חגורת הבטיחות, יצא מהאוטובוס וחזר לשוחח איתי.
אפשר לדבר על זן שנים ברטריטים, ואפשר פשוט לחוות את הרגע המיוחד הזה."

חלק מחלומותיו של טל כבר קרמו עור וגידים וחלקם עדיין מחכים להתגשם. אנחנו נושאים אותו בליבנו בכל עת.

על קיברו חקוק משפט שכתב לחברה טובה: ״ניפגש במרחבי הלב הפתוח״.